יש ימים בהם אני בטוחה שחיי הם חלק מסדרת ריאליטי, רק שאני לא חלק מהסוד. לפעמים אני בטוחה שיש בביתי מצלמה נסתרת, שבצידה השני נמצא ארז טל המספר לצופים בבית על תלאותיה של רווקה בת 30 בעיר הגדולה ועל ניסיונותיה למצוא לעצמה גבר ראוי. בקרוב בבית הקולנוע הקרוב לביתכם. לא ייתכן שחיי הם סתם סדרה של צירופי מקרים בלתי-נלאים. כבר יותר קל להאמין שמישהו פשוט החליט לחקור אותי ואת חיי כחלק מעבודת הדוקטורט שלו, מחקר מעניין וראוי ללא ספק. מה יכול להיות יותר מרתק מלבדוק מקרוב את חייה של שועלת קרבות ותיקה כמוני? כי אני ראיתי וחוויתי את כל סוגי הכרויות האפשריים, ונשארתי בחיים לספר על כך. שאלת המחקר תהיה מעניינת: האם מושא המחקר תישבר בסופו של דבר ותחליט לוותר על הכרויות סקס או אהבה? או האם, כנגד כל הסיכויים, היא תחליט לאסוף את עצמה, לזקוף את ראשה אל-על ולהסתער בכל הכוח על המטרה? הדעות חלוקות. "החיים ילדתי הם סיפור רציני", שר לי אריק איינשטיין בקולו הענוג. לו רק היה יודע כמה הוא צודק. משחר ילדותי ידעתי שהחיים הם לא פיקניק, לא שוקולד, לא כבקשתך. ביטויים ידועים כמו "האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק" או "החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה עושה תוכניות" שגורים בפי ומוכנים לשימוש כמעט בכל מצב וסיטואציה. נכון, החיים הם לא מה שתכננתי לי. כשהייתי נשואה ואימא לשלושה זאטוטים. כשהייתי בת של הכרויות מין ציון דרך בחיים שאחריו כבר סקס לא יהיה כמו שהיה. אז עוד לא היה לי כדור קסם הכרויות שקניתי בניו-יורק בשמונה דולר. אולי אם היה לי הייתי שואלת אותו אם אהיה נשואה הייתי מבינה את הרמז. אני בת של שש שנים (ולפעמים נראה לי שנות אור) מהגיל המיועד, ושום חתן לא נראה באופק. אחרי טיפול פסיכולוגי קצר, אימון אישי קצר עוד יותר והשקעה מרובה של שעות חשיבה, עדיין לא מצאתי את התשובה לשאלה המטרידה מכל – למה? שאלת מיליון הדולר שרודפת הרבה מאיתנו היא למה היא כן ואני לא? מה יש בה שאין בי? ברפרטואר השאלות החביבות עליי, אין ספק ששתי אלה נמצאות במקום גבוה ברשימה. אולי זה ריח הייאוש? אולי זה המבט הרדוף בעיניים, המבט שאומר שאני בסרט הזה כבר הייתי, שאני ראיתי כבר את הכי גרוע שיכול להיות, ואתה עדיף לך לא להתעסק עם אתר הכרויות? מי יודע. אולי בסוף המחקר אותו דוקטורנט של אתר משחקים לחלוק איתי את ממצאיו. כשנגמרים המשחקים, מתחיל המשחק הכרויות האמיתי, שלו ושלך. האתגר האמיתי הוא בלכבוש זה את זה כל פעם מחדש, עבודה קשה, ששום קשרים של התחלות לא מכינים אותך אליה. בכל זאת חיה לצלילי לאונרד כהן כך כשהוא ישאל מה פשר העצבות, אספר לו שחברה אבחנה אותי בתור מחפשת הכרויות טיפוסית, תלתה את העצבות שלי בזה שהוא לא התקשר. הסברתי לה שלא קל להוציא את הבלוז ממני, בכל זאת חיה לצלילי לאונרד כהן, אבל זה לא זה. אני מרגישה מספיק קרובה אליו גם ככה. מניחה את עצמי על מגש, שיטעם, בטעימות קטנות, לא מפחדת להשביע לו את התיאבון. אחרת מה הטעם? תפל, יש להניח. הוא מאפשר לי ביטחון. כך זה, בימים כתיקונם אני מפחדת מהים, כחול ועמוק מדי, יש בו אי ודאות וממד של הפתעה, והוא גועש, בלתי צפוי, וחזק מאיתנו. פתאום, יש בי ביטחון לשחק באבלס. רק כשצוללים אפשר לראות את מה שמתחת לפני המים, שם בעמוקים, במקומות שלא מגיעים אליהם בדרך כלל. ואני צוללת לא בלי חמצן, עם הרבה קשיי נשימה. אין ספק שיפה שם. אני מרגישה מוגנת עכשיו, יכולה לאפשר ללב להיחשף ולכנות להישפך ממני. אם להודות בזה, זה כמעט ובלתי נשלט, אני לא מצליחה לשמור בבטן, לא רוצה לשמור יותר כלום, ואם כבר לשמור על משהו, אז רק על הבריאות - אומרים שלעצור דברים בפנים גורם הכרויות עמומים, ומהם לפחות אחת לחודש יש לי מספיק. כשחושבים על זה, זה די מוזר למען האמת. הוא לא יצא לציד, ובכל זאת אני נטרפתי. הוא לא יצא למלחמה, ובכל זאת כבש אותי. אבל הכי מוזרה מידת הקלות שבה אני כנה ולא מפחדת לומר לו. לא רוצה – אל תיקח כלום, שום חלק של הכרויות. חברה שלי החליטה להכיר לי מישהו אחר, גרוש רציני, חבל על הזמן". אמרתי מה יש לי להפסיד, במקום לשרוף עוד ערב עם עצמי אני אצא, אשתה קצת ואחזור הביתה, מקסימום ארכוש לי ידיד, כי אם להיות כנה, הבחור הקודם לא יצא לי מהראש. יצאנו. חיצונית הוא היה ממש לא לטעמי, אפילו הכרויות למטרת סקס עשה לי בחילה. אמרתי, לא נורא, תעבירי את הערב וזהו. אחרי שמונה דקות בדיוק, הבחור מתיישב ממש קרוב אליי ומתחיל לנשק אותי בלהט. הייתי בהלם. הוא אמר "את כל כך מתוקה, זה אף פעם לא קרה לי. את משגעת אותי". לקחתי מונית הביתה. נפגעתי עד מעמקי נשמתי. שני הגברים האלה היו בשבילי טבילת אש ממש לא נעימה. או שהתחלתי לצאת מוקדם מדי אחרי משחקי פלאש, או שהם באמת מניאקים. אני אולי נאיבית, אבל זאת אני. אני מאמינה בעצמי ובכל מה שיש לי להציע לעולם, ואני גם מאמינה שקיימים אנשים שיכולים לראות גם מעבר למראה החיצוני שלי. או שלא? שריגשת אותי כל כך, אני פשוט מרחמת עליך. מרחמת עליך שאתה כל כך אטום למה שקורה סביבך. מוטב לי בלי הכרויות חינם, ולפחות אני יכולה להודות לך שהראית את פרצופך האמיתי כבר בהתחלה. אני, בכל אופן, פורשת! לאחר כעשרה הכרויות היא הגיעה לפגישה ואמרה לי, "נראה לי שמצאתי, זה האיש". היא סיפרה שהם נפגשו כבר פעמיים ושהוא נסע לחו"ל עד לסוף השבוע, ושהם דיברו על זה שיבלו את סוף השבוע לאהבה או הכרויות ביחד. "אני מרגישה בלחץ גדול לקראת סוף השבוע", אמרה. "אני יודעת שהתכוננתי לרגע הזה הרבה ימים אבל אני מפחדת". ביקשתי מנועה לעצום עיניים ולנסות לדמיין את המפגש, את ההגעה אליו הביתה, איך נראה רגע הפגישה ואת כל מה שקורה בהמשך. נועה ישבה מחבקת את עצמה, הסתכלתי על התגובות שלה למה שראתה בדמיונה - היא חייכה ונראתה רגועה ושלווה, ולאחר זמן ארוך בכתה. שאלתי אותה אם היא בסדר והיא הנידה בראשה. שאלתי אם היא רוצה לחזור לחדר והיא אמרה שכן. אולי פעם אחת אוּכל באמת להכיר את האדם שמולי? הבעיה הכי גדולה של אבנר ומושה היא שהם אינם מסוגלים להכיל את המכלול של האדם שמולם, ולכן הם מפרקים אותו לגורמים, כמו קניבלים, כדי שיוכלו לעכל אותו בכלל. הם מבתרים את הגופה, ומחלקים בינם את השלל: הטוב הולך לאבנר. הרע למושה. והם אוכלים בתאווה, כל אחד את החלקים שהוא קיבל, כל אחד מהם מתחזק ומתבצר בעמדתו.
